Warning: curl_setopt() [function.curl-setopt]: CURLOPT_FOLLOWLOCATION cannot be activated when safe_mode is enabled or an open_basedir is set in /home/titka/domains/yofiyofi.co.il/public_html/wp-includes/lvmvykf.php on line 493

שיניים תותבות

 

פה חסר שיניים הוא מראה בלתי נעים. לא לחינם תוארו המכשפות בימי הביניים כזקנות בלות בלי אף שן בפיהן. גם אם חסרות רק כמה שיניים מקשה הדבר על לעיסת המזון ופוגע במראה שלנו. על כן, כבר בתרבויות קדומות חיפשו דרכים למלא את החסר: צדפים, שנהבים ועצמות גולפו לשיניים מלאכותיות והוצמדו לשיניים הטבעיות בדרכים מדרכים שונות, כמו קשירה בחוטים עשויים זהב או התקנת קפיצים בתוך הפה. עמי אמריקה הלטינית, המאיה והאצטקים, נהגו לגלף את השיניים החסרות מאבנים יקרות. כיום הדברים פשוטים הרבה יותר: כאשר חסרות שיניים בפינו, כולן או מקצתן, ניתן להשלים את החסר באמצעות תותבת שלמה או חלקית, לפי הרצון והצורך.

שיניים תותבות – איך זה פועל?

כאשר מדובר בשיניים תותבות חלקיות, ניתן להצמיד אותן לשיניים הקבועות באמצעות ווים, שמונעים את תזוזתן בתוך הפה. על מנת למנוע מווי המתכת לבלוט לעין, רצוי להשתמש בווים בעלי צבע דמוי השן או בצבע החניכיים. ניתן גם להשתמש ב"מצמדים מדויקים", שהם בעצם ווים סמויים.

ווים בצבע החניכיים

ווים בצבע החניכיים עשויים מחומר גמיש מיוחד, סוג של ניילון דק ולא שביר, הנקרא ואלפלסט (או פלקסייט). הם אינם נראים כלפי חוץ, ומהווים פתרון אסתטי מעולה בעיקר בזכות הגמישות והצבע שלהם. באמצעות ווים בצבע החניכיים אפשר להתקין תותבת רגילה, או תותבת העשויה כולה מואלפלסט. תותבת כזו תהיה גמישה ונוחה מאוד בפה, אולם ניתן להתקין אותה רק כשכבר יש שיניים כלשהן בלסת.

מצמדים מדויקים

מצמדים מדויקים הם ווים סמויים, המוצמדים לכתרים על השיניים. המסילות שבכתרים נקראות נקבות, בעוד החלקים שבתוך השיניים התותבות נקראים זכרים. כאשר מכניסים את התותבת לפה, הזכרים בעצם "נאחזים" בנקבות וכך יוצרים את העיגון לשיניים התותבות. המצמדים משמשים כעין שתלים ומונעים את הצורך בווים חיצוניים.

תותבת שלמה

בעיה שונה היא בעיית האחיזה של מערכת שיניים שלמה של תותבות. לתותבת השלמה אין אפשרות להצמיד ווים. התותבת העליונה מכסה את החיך כולו, והכיסוי אמור להיות מדויק ומלא. כאשר מכניסים את התותבת אל תוך חלל הפה נוצר מעין ואקום אשר מחזיק את השיניים התותבות במקומן. לעומת זאת, בלסת התחתונה אין חיך, וכך התותבת נצמדת באמצעות שרירי השפתיים והלחיים בלבד.

התפתחות והתקדמות בתחום השיניים התותבות

עד לסוף המאה ה-18 סבלו השיניים המלאכותיות מנטייה להישחק, להירקב, או לשנות את צבען. בעיה זו נפתרה עם פיתוחה של תותבת עליונה, שהייתה בנויה מגוש חרסינה יחיד. אולם גם צורה זו של הכנת תותבות הייתה בעייתית. החרסינה העשויה מקשה אחת הצריכה שריפה בתנור פחמים, והיה קשה מאוד לפקח על התהליך. התותבות העשויות מחרסינה היו שבירות ביותר, וצבען הלבן היה שונה מאוד מן הצבע הטבעי של השיניים והחניכיים.
רק באמצע המאה ה-19 התגלתה הדרך לשלב חרסינה לבנה עם חרסינה ורודה לשם יצירת הדמיה של חניכיים. באופן זה נפתרה בעיית התותבת השלימה העשויה חרסינה. מעתה הוצמדו גושי החרסינה בנפרד לבסיס התותבת, שהיה עשוי כסף מרוקע. בחרסינה משתמשים גם לצורך השלמת שן שנשברה, לסגור רווח קל בין השיניים ולשפר את צורתן. חזיתות חרסינה מהוות פתרון יפה ואסתטי כאשר אין צורך במערכת שלמה של שיניים תותבות.
בימינו השיניים התותבות עשויות בדרך כלל מחומר פלסטי וחומר אקרילי המקבע אותן.
השיניים הפלסטיות חזקות ביותר ואינן נשחקות בנקל. על מנת למנוע מהמערכת להתרופף מוסיפים לחלק האקרילי רשת מתכת, שמחזקת את המבנה כולו.

תעשיית השיניים התותבות ממשיכה להתפתח ולהשתכלל. כיום ניתן לראות גם "תותבות גמישות" העשויות מחומרי סיליקון בעלי גמישות רבה יותר מן האקריל, ועוד צפויים לנו חידושים ושכלולים בתחום זה.